יום המיילדת

לכבוד יום המיילדת הבינלאומי שחל היום  (5.5)

אני רוצה לחלוק כבוד למילה מְיַלֶּדֶת כשם תואר אך באותה נשימה לחלוק על שם הפועל הנגזר ממנו.

הגוף שלי מעקצץ בחוסר נוחות כששואלים אותי 'את יִלַּדְתְּ אותה?' או כשאומרים לי 'תְּיַלְּדִי אותי' או 'מי תְּיַלֵּד אותך' וכן הלאה… 

הסמנטיקה הזאת חשובה לי. 

אני מרגישה שזה אף עמוק יותר מסמנטיקה.. 

פרעה, מלך מצרים אמר למיילדות: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת.." והן, בתשובתן, בוחרות בסמנטיקה אחרת, שלא לוקחת את הקרדיט על הלידה, ועונות לו: "כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". 

אנחנו, הן עונות לו, עוסקות בַּמַהוּת של המיילדת – בנוכחות. 

אנחנו באות. והן יולדות. 

יש כאן עניין שהוא מעבר לסמנטיקה. 

יש כאן עניין של לקיחת אחריות על הלידה. 

של מי הלידה הזאת? מי יולדת? מי אחראית על הלידה במובן הכי עמוק של המהות? מי צריכה לעבוד עם הגוף ההריוני, לעבור ציר ועוד ציר ועוד אחד, להגיע עד שער השמיים וללוות את נשמת התינוק שלה בדרכה לעולם הזה? 

היולדת או המיילדת? 

נוח לי להיקרא הַמְּיַלֶּדֶת שלך, כשם תואר, אבל אני לא מְיַלֶּדֶת אותך. 

הפעולה היא אצלך. אני אבוא ואת תלדי.. 

את יולדת. היא יולדת ואני יולדת. 

בעצמנו. את עצמנו. 

וכמיילדת? יש לי תפקיד חשוב ביותר כמיילדת. 

אני תומכת, אני משגיחה, אני צריכה לעזור במצבי קיצון, לעודד, להנחות ועוד ועוד. 

בהחלט תפקיד חשוב ואני לא מפחיתה מערכו. 

אבל לא אני יולדת ולכן שם הפועל מְיַלֶּדֶת אינו רלוונטי ואף גורם לי לחוסר נוחות. 

בתמונה

שפרה ופועה מתוך פרויקט מדהים ביופיו של דקלה לאור.

שימו לב שהמיילדות נמצאות משני צידי היולדת.

הן תומכות ומשגיחות.

היא יולדת