השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר.
התינוקת הקטנה שלי, בת השלושה חודשים, כבר ינקה וישנה.
יוחאי נרדם עם הילדים בחדר השני
ורק אני מתהפכת מצד לצד ולא מצליחה להירדם.
אני מרגישה תחושה חזקה של נוכחות נוספת, שאני לא לבד בחדר, שיש בחדר אנרגיה דחוקה. כמעט חונקת.
ביאושי ובדמעות אני הולכת לחדר השני ומעירה את יוחאי. אני מבקשת שיבוא לישון איתי בחדר.
יוחאי עובר למיטה שלנו ואני מצפה שכמו תמיד, יסתובב לצד השני וימשיך לישון. שאולי אפילו הוא לא יזכור כלום בבוקר…
אבל הוא להפתעתי פותח עיניים ומסתכל עלי. אני שואלת אותו למה הוא לא נרדם והאם הוא מרגיש חנוק כאן והוא אומר שכן. הוא אומר שמשהו מחניק בחדר. האנרגיה דחוסה…
עוזר לי שהוא התעורר ושאנחנו מדברים.
דרך השיחה אני מבינה הכל.
האסימון נופל לי…
מה שגרם לאנרגיה בחדר להידחס זו הנוכחות של עוד 9 אנשים:
3 יולדות, 3 בני זוג של אותן יולדות ושלושה עוברים.
כולם כאן איתי בחדר ואין כאן מספיק חמצן עבור כולם.
אז מה בעצם הבנתי? מה היה שם באותו הלילה?
הייתי רגע לפני חזרה לעבודה כמיילדת בית אחרי לידת התינוקת שלי. היא הייתה קטנטנה ואני הייתי מלאת מחשבות וחששות: 3 יולדות עתידות ללדת איתי בטווח זמן של שבועיים, כשבבית מחכה לי התינוקת הפרטית שלי.
האם הלידות שלהן יסתנכרנו? האם אספיק להניק בין לידה ללידה? האם הלידות יהיו ארוכות מידי בשביל התינוקת שלי שמחכה לי? ועוד ועוד מחשבות ותהיות וחששות.
החזקתי כ"כ חזק את המחשבות.
ואנחנו, זה הרי ידוע, נמצאים איפה שהמחשבות שלנו נמצאות.
אנרגטית פרצתי לעצמי את הגבולות של החדר שלי. הכנסתי לתוכו את כל הנשים הנפלאות האלה, את העוברים שלהן ואת בני הזוג שלהן.
ואיך אפשר להירדם עם כ"כ הרבה אנשים בחדר?… פתאום הכל היה לי מובן.
אז מה עשיתי?
אמרתי בקול 'אני מבקשת מכולם לצאת מהחדר, אנחנו נתמודד עם מה שיגיע כשיגיע ונקווה בע"ה שהכל יהיה לטובה. עכשיו אני צריכה לישון. בבקשה לצאת מהחדר'
ככה. ממש ככה. בקול.
יוחאי חייך לעצמו… אשתו כנראה בהתקף אחרי לידה…
אבל וואלה, זה עזר. בזה אחר זה הם עזבו את החדר.
מיד לאחר מכן הרגשנו איך שהאנרגיה בחדר משתנה ושהאוויר חזר לחדר ושיש מקום לנשום.
או אז שקענו שנינו בשינה. ממש ברגע.
למה נזכרתי בסיפור הזה דווקא עכשיו?
בבוקר נפגשתי עם אישה לקראת לידה שסיפרה לי על סבתא שלה שממשיכה ללוות אותה בחייה גם לאחר שנפטרה.
אני כמובן ישר התרגשתי. אני אוהבת את החיבור הזה בין העולמות..
והנה בלילה, רגע לפני שאני נרדמת, אני מתחילה לחשוב עליה ועל הסבתא המקסימה הזאת.. חושבת עליה ובבת אחת נזכרת בסיפור ההוא מלפני כמה חודשים…
לרגע אחד נבהלת שאולי שוב פרצתי את הגבולות של עצמי אבל רגע לאחר מכן מחייכת.
הרגשתי כאילו הסבתא הזאת אומרת לי- יקירתי, אני לא מגיעה אליך לחדר שינה. אני לא יוצאת מהגבולות שלי. ואת לא פורצת את שלך.
אני עם הנכדה שלי ואת- שחררי את המחשבות ולכי לישון.
איזה סבתא מתוקה
הלכתי לישון עם חיוך.
ועם ההבנה הפיזית ממש
שאנחנו נמצאים איפה שהמחשבות שלנו נמצאות. והלוואי ואמן שאהיה ממש טובה בלבחור את המחשבות שלי…
