כל אחת סוחבת איתה תיק קטן…
ומה בתוך התיק?
פחד או משאב? אולי גם וגם?
הפגישה שלנו היום הוקדשה לפחד.
החלטנו לא לפחד מהפחד ולתת לו מקום של כבוד.
לאחר שרשמנו את כל הפחדים על דף נקי ואחרי שהסתכלנו להם בלבן שבעין, דייקנו ורשמנו ניסוח שיחזיק בתוכו את לב ליבו של הפחד.
בהמשך לקחנו דף חלק וחדש והסכמנו להיזכר בכל המשאבים שלנו שעוזרים לנו לצלוח משברים ואתגרים בחיים.
בחרנו מה להכניס לתוך התיק הקטן שלנו- בחרנו להשאיר את הפחדים שלנו (הם הרי לא שואלים אותנו.. וישארו גם ככה..)
אבל בחרנו, תוך מודעות ערה, להצמיד אליהם משאבים שיעזרו בהתמודדות איתם.
הסכמנו להכריז עליהם. על הכוחות שלנו.
בסיכום הפגישה שני בני הזוג בחרו את אותו הקלף (זה המופיע בתמונה מתוך קלפי 'פנימהות' ) . גם האישה וגם האיש נמשכו אליו.
כששאלתי מה משך אותם בתמונה, תיארו שניהם וכל אחד לחוד, את התחושה החזקה של שרשרת הדורות.
את ההישענות על הכוחות שנותנים לנו אמא ואבא והסבים והסבתות ודורי דורות של אבות ואימהות ואחים ואחיות.
ההיסטוריה המשפחתית שלנו כמשאב.
יש משהו מאוד מרגש בבחירה הזאת, בהכרת הטוב של אבות אבותינו. בראיית המשפחה כמשאב.
ביטאה את זה נהדר דליה קווה בשיר המרגש הזה:
שורת נשים שקטה/ דליה קווה
כּמוֹ בַּבּוּשְקָה רוסית,
בֻּבָּה בתוך בֻּבָּה,
מְקֻפָּלוֹת בי
אמי וסבתי
ואֵם אִמָּהּ
וְסָבָתָהּ
וכל הדורות,
שורת נשים שקטה
כמו שדרה של כח