חמש פעמים היה כהן גדול טובל ביום הכיפורים: 'וירד וטבל עלה ונסתפג' ואילו אני עשיתי זאת עשרות פעמים.
ירדתי וטבלתי ועליתי ונסתפגתי וירדתי ועליתי וירדתי ועליתי וטבלתי במים תחתונים ונסתפגתי במים עליונים.
ביחד עם ביתי עשיתי זאת ולמענה.
ציר ועוד ציר ועוד
זה כמה ימים שאני מבינה שיש לי תפקיד אמהי חד פעמי –
אני צריכה להסכים לרכב על הגלים ולעלות בעזרתם עם ביתי שברחמי מעלה מעלה אל שער השמיים.
שם תזכה ביתי לאסוף את חלקי נשמתה כדי שתוכל לרדת ולהתגשם בגופה הפיזי שמתגלה לבסוף ברגע אחד סוער מתוך גופי.
ובין לבין אני מתפללת תפילה קצרה ככהן גדול מול ההיכל. מזכירה לעצמי שכשם שאני עוטפת ומגינה על ביתי כך גם אני מוגנת ועטופה 'לישועתך קיוויתי אדוני קיוויתי אדוני לישועתך אדוני לישועתך קיוויתי'
'בשם אדוני אלוהי ישראל מימיני מיכאל משמאלי גבריאל מלפני אוריאל מאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל'
אני מוצאת שהתפילה מאפשת לי להרחיב את המיכל שלי ולקחת עוד נשימה לקראת הגל הבא.
ומרגע לרגע
ומציר לציר
אני מתעטפת בתודעה אחרת.
אני אמנם כאן בפיזי. אני כאובה. אני מרגישה שאני עובדת קשה. אני גם מפחדת.
ויחד עם זאת, אני בגבוה. אני נושמת בכל ציר 4 נשימות עמוקות וכל אחת מהן מעלה אותי מעלה יותר ויותר. אני מרגישה היטב את המסע התודעתי שאנחנו עוברות ביחד, ביתי ואני.
עטופה בתודעה אחרת ובתמיכת בן הזוג
אני זוכה לרגע קצר לחוות את אחת החוויות המטורפות והחד פעמיות שבת אדם יכולה לחוות.
וברגע אחד קטן היא פורצת דרכי, ממים עליונים היישר למים התחתונים ומשם לחיבוק של אבא ואמא. מתגשמת בעולם.
אני מנסה עוד רגע לאחוז בחוויה ובתודעה וזה חומק מבין אצבעותיי.
משעה לשעה ומיום ליום אני מתרחקת ונאלצת לצנוח כאן לקרקע של העולם הזה.
אני מרגישה שזה לא סתם שאני לא מצליחה לשחזר את הרגע ההוא. הקדוש.
רגע על סף שער השמיים.
רגע של מים עליונים ותחתונים שמתמזגים. רגע שבו היקום עוצר מלכת לכבודה של הנשמה הנולדת.
זה לא בגלל הרצון של הגוף והתודעה לשכוח את הכאב הפיזי. למרות שבאמת, זה מדהים אותי שהגוף שלי לא אוחז בזכרון הזה.
אני מרגישה שחוסר היכולת לשחזר את הרגע ההוא הקדוש, קשור דווקא לסיבה רוחנית גדולה יותר:
ההתגלות שלי בעולם הזה בתוך הגוף שלי ותודעת היומיום שלי חסרה את היכולת להחזיק את הדבר הגדול הזה.
חסרה את היכולת להחזיק את התודעה העצומה הזאת שאי אפשר לחיות בתוכה ביומיום.
אלוהים יודע שאם אזכור את הרגע הזה שבו נשמת אדם עוברת דרכי ומתגלה בגוף אנושי שנוצר במעמקי גופי, אם אזכור את התודעה הנקיה הזאת של שהייה על סף שער השמיים, לא אוכל לחיות עוד בתודעת העולם הזה.
לכן, ברגע ההוא, הוא עוטף אותי בתודעה אחרת, ממסטלת, שלא מאפשרת לי לחזור ולאחוז שוב במקום הגבוה הזה.
מה הפלא, אם כך, שרובנו חשות דכדוך אחרי לידה? כי איך אפשר לוותר על החוויה הרוחנית הזאת? איך אפשר להתפשר על המים התחתונים אחרי שטעמנו טעמם של מים עליונים? איך אפשר לנחות?
בימים הראשונים לאחר הלידה, אני מרגישה ביתר שאת איך הנייד, הוואטס אפ, הפייסבוק, כל אלה יוצרי ערפל שקרי ומפריעים לי לאחוז עוד קצת במה שחוויתי אז אני מנתקת עצמי משם.
אני מקבלת חיבוקים מחברות ששמחות איתי בכל לב ומבקשות לטעום קצת מהחוויה ואני מוצאת את עצמי מתוסכלת שאין לי מילים שיוכלו לבטא את זה ולכן שותקת..
7 ילדים ילדתי לעולם.
7 נשמות
7 פעמים הגעתי עד שער השמיים וליוויתי נשמה דרך גופי ואל גופה.
7 סוגי DNA מסתובבים לי בדם מעתה ועד עולם.
7 לידות שונות לחלוטין אחת מהשניה: לידה התערבותית וטראומטית, ניתוח קיסרי, לידות בי"ח ולידות בית.
ובכל זאת –
7 חוויות חד פעמיות של ליווי נשמת התינוק שלי דרך שער השמיים ואל אדמת העולם הזה ועשרות פעמים של נסיון לשחזר את הרגע ההוא. הקדוש. החד פעמי.
'ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב'
בתמונה
מים עליונים ומים תחתונים בהתמזגות