שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
צמרמורת עוברת בגוף שלי כשאני שומעת את המילים האלה יוצאות מפי אחרי הדלקת נרות של שבועות.
כלום לא מובן מאליו.
לא מובן מאליו שהחיינו ולא מובן מאליו הזמן הזה. יום טוב. חג השבועות.
אני מסירה את הידיים מעל העיניים ומברכת כל אחד מהילדים, משתהה עוד רגע בברכת הבנים החיילים שלי.
שתחייה ותקיים ותביא אותם לזמן הבא. ולזה שאחריו ועוד..
אני יוצאת לנשום אויר של יום טוב. שבועות.
למי יש כח לחגוג? מה אנחנו בכלל חוגגים?
מרגישה רחוקה.. מנסה להיאחז ברוח של החג.
חג מתן תורה
אני מנסה לדמיין את מעמד הר סיני.
איך עמדנו שם כולנו, למרגלות ההר, מחכים ומצפים לקבל את הנשגב מאיתנו.
את הדבר ההוא שיורד מן השמיים.
את הקשר הזה בין שמיים וארץ.
איך הבטנו בחיל ורעדה השמיימה וראינו את משה צועד במעלה ההר. נבלע אי שם בין שמים וארץ.
איך נעתקה נשמתנו כשלא יכולנו לראות אותו עוד. כשחשבנו שהנה הוא נעלם ולא ישוב עוד.
חושבת על הרגע הזה של משה, בין העולמות. על שער המחבר אותנו עם הנשגב מאיתנו.
מה הוא הרגיש שם?
האם כל שאלות האנושיות שלו באו על פתרונן? האם הוא הבין את העולם טוב יותר?
פתאום איזו תחושה מוכרת זוחלת אלי מבין ערפילי הדמיון..
אני מכירה את הרגע הזה.
אני יודעת איך הוא הרגיש שם על שער השמיים.
אני הרי, בעצמי, הייתי שם רק לפני שנה. במעמד הר סיני פרטי משלי.
כל תא ותא מגופי זוכר את הרגע הזה.
איך טיפסתי ועליתי על ההר, נישאת על גבי צירי הלידה. ציר אחרי ציר אחרי ציר. איך הגעתי אל שער השמיים. השער שמחבר אותנו בין העולם הזה לנשגב ממנו.
איך נעלמתי בין ערפילי ההר.
איך הושטתי ידיים נרגשות ונרעדות לעבר נשמת ביתי. איך נשאתי אותה איתי במורד ההר עד שהתחברו שמיים וארץ בגופה הקטן שפרץ ממני ברגע אחד טהור וחד פעמי.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
כן. הבנתי אז את העולם הזה טוב יותר.
אז ככה מרגיש מעמד הר סיני.
פתאום אני מבינה שאני לא זקוקה לשבועות כדי לחגוג את חג מתן תורה ואת מעמד הר סיני.
אני הרי זוכה להיות עדה למעמד הר סיני הזה פעם אחר פעם בלידות שלכן שאני זוכה ללוות כמיילדת.
וזה בכלל לא משנה אם את יולדת במים, או עם אפידורל או אפילו בניתוח. ככה או ככה מדובר במעמד הר סיני, פרטי שלך, שאני עדה לו.
יש את הרגע הזה, רגע לפני החיבור בין נשמת התינוק לגופו המתגלה דרכך, שבו את מרגישה שאת כבר לא יכולה יותר.
הרבה נשים יגידו מילים כמו: 'זהו, אני מתה', 'אני מתפרקת'.
אני לא צריכה לבדוק אותך כדי לדעת שאת כבר ממש שם. כמשה על הר סיני.
זה רגע שבו אני דרוכה ומתרגשת.
אני, כמו עם ישראל, עומדת למרגלות ההר שלך, רואה אותך נעלמת בין ערפילי ההר ויודעת שבעוד רגע קט את תופיעי שוב ובידייך הדבר הכי טהור וזך שיכולת לבקש.
הנה את יורדת מן ההר ובידייך הנשגב ממך. הנשגב מאיתנו.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.